מי הזיז את האוטופיה שלי? על אפר ואבק כוכבים / אבי פיטשון

כשקראתי לפני כמה שנים את 'דאנס אופ דייז', הספר המרגש על סצנת הפאנק וההארדקור של וושינגטון דיסי, לא יכולתי להימנע מלחוש תסכול. חשבתי על הסצנה האלטרנטיבית הישראלית של תחילת ואמצע שנות התשעים, ועל כך שאם אותן להקות בדיוק היו פועלות באמריקה ולא במזרח התיכון, היה להן מרחב פעולה גדול יותר להופיע, להקליט ולזכות בהכרה. הרגיזה אותי המחשבה שבישראל פעלו (וממשיכות לפעול) להקות שמעולם לא זכו להד המגיע להן (כן גם הלהקות שלי!), שאם היו אמריקאיות או בריטיות, היו נוטלות חלק בשיח ההשראה העולמי ומופיעות ברשימת ההשפעות של מוסיקאים בכל מקום. מצד שני, תמיד יכולתי להכיר בחן הייחודי של יצירה במקום בו היא חלוצית וחדשה ותמיד חשתי לוקאל-פטריוטיזם לסצנה הישראלית. גם היום, עשר שנים אחרי שעזבתי את ישראל, שזה אומר דרשני.

אבל גם בזמן אמיתי, בקונטקסט הפנימי של הסצנה בתוכה פעלתי, הפריעה לי התחושה של עבודה בתוך דינאמיקה של אדמה חרוכה. היה לי נדמה שכל שנתיים-שלוש יש גל של יצירתיות שגווע, וכשמגיע גל חדש, אין לו כמעט מושג מה קדם לו, שזה, כך סברתי אז והיום, לא טוב. היעדר קונטקסט והיסטוריה מקשה על ביסוס מרחב יציב לפעילות.

כש-'אבק' הגיח לחלל האנדרגראונד הישראלי כבר הייתי פז"מניק מספיק בכדי לזהות את הלך הרוח וסגנון הכתיבה מניסיונות קודמים. ואכן, כפי שאני יודע היום, כך גם דנה וקרני, שהמשיכו במודע (ואף ירשו את הלטרסטים, מסתבר) את הניסיון הקצרצר של 'נייר' של מוטי שהרבני, מאמצע שנות השמונים. באופן חלקי אפשר היה למצוא את סגנון הכתיבה ותחומי העניין המוסיקליים/אסתטיים הללו מוקדם יותר, מעל דפי 'ווליום', העיתון שערך מבקר המוסיקה של עיתון 'העיר', מיכאל רורברגר, שכמו כל העיתונים בהם אנו דנים, יצא בגיליונות ספורים ונעלם. לפחות בטווח הפז"ם שלי, היה זה העיתון הראשון שנתן במה לכתיבה האישית/אסוציאטיבית/פיוטית של קובי אור, שמדורו 'חמור' המשיך להתפרסם בפלטפורמות שונות, כולל כאוסף דפי זירוקס מהודקים שהושארו בחנויות תקליטים.

ההשפעה של העיתונים הללו היא עקיפה ונסתרת. המילייה שיודע על קיומם לא התרחב בהרבה, אבל רבים הם הכותבים שהתחילו באחת מהחממות הנ"ל וניתן היום למצוא במקומות שונים על הטווח השלם של עשייה יצירתית, במחתרת, במיינסטרים, או בשניהם ביחד.

הטקסט שכתבתי לגיליון הראשון של 'נייר' שיצא ב-1986 היה למעשה הראשון שפרסמתי (להוציא עלוני בית-ספר ותנועת נוער), וקיומו התאפשר בזכות טיימינג מוצלח – במקרה, בדיוק כשהקמתי את להקת הפאנק הראשונה שלי, נתקלתי בשהרבני במרתף של בית התקליט, בדיוק כשהוא החל לעבוד על הגיליון הראשון.  ובעוד שהלהקה עצמה התבררה כפרימיטיבית וחד-ממדית מכדי ששהרבני ייקח על עצמו לנהל אותה, הוא שמח שאכתוב עליה משהו לפנזין שלו.

בין 'נייר' ל-'אבק' הייתי עסוק עם הלהקה השנייה שלי. גם 'אבק' נולד בטיימינג מוצלח מבחינתי (ואולי אין זה צירוף מקרים אלא אותה דינאמיקה גלית של יצירתיות, במסגרתה אנשים שונים במקומות שונים שלא מכירים זה את זה מתעוררים לפעולה במקביל, במענה לדחיפות ערטילאית באוויר של רוח הזמן): הגיליון הראשון יצא לאור חודשים מספר לאחר שהצטרפתי ללהקה שלישית, וכלל ביקורת פרי עטה של מי-טל הלל על הופעת הבכורה שלנו ב-'בבל' בדרך פתח-תקווה 55, עם ארבעה שירים בחימום לפלסטיק ונוס. הביקורת הייתה חיובית ברובה וכתובה בפיוט (ואחד הטקסטים הבודדים שאי פעם נכתבו על הלהקה), וחשוב יותר, העידה על מודעות של הכותבת להמשכיות – הלל ידעה שזו לא הלהקה הראשונה בה שרתי. הפרספקטיבה הזו היא מה שבעצם 'הכשיר' את העיתון בעיני, לצד הבחירה לשים את פלסטיק ונוס על השער.

היחס שלי לסגנון הכתיבה האישי היה אמביוולנטי וחשדני. היה אלמנט של בגדי המלך החדשים בשימוש בסובייקטיביות מוחלטת בכדי להפגין נרקיסיזם גרפומני שהסיבה שאיננו מובן לקורא לא נובעת מתחכום פיוטי אלא מהעובדה שמה לעשות, לא כל אחד יודע לעשות קובי אור או אוהד פישוף. בעיה נוספת הייתה כמעט הפוכה – המצב החדש בו פתאום אאוט אופ ד'ה בלו יש פלטפורמה להתבטאות דחף מספר כותבים לביקורת עצמית מוגזמת שהתגלמה בגוף הטקסט עצמו בצורת אינספור התנצלויות, התפתלויות, הסתייגויות והתחכמויות ציניות מיותרות המסוות את היראה הנוראה מלהגיד משהו שאיננו 'נכון' על פי קוד עלום כלשהו המבוסס על צריכת עיתוני מוזיקה בריטיים ועל אלרגיה קיצונית לכתיבה על מוסיקה בעיתונות הישראלית. אבל כפי שהתוצר של שני מצבי התודעה הללו ילד טקסטים מביכים, הוא ילד גם כמה מקסימים.

אבל את כל זה אני אומר עכשיו במבט לאחור. בזמן אמיתי מה שהטריד אותי היה עניין שונה לגמרי. בביקורת של הלל היא כתבה שאני 'איש מסר' ולכן הטקסטים הם מה שמשנה לי, לא המוסיקה. זה לא היה נכון. אם למסר אין גל נושא מוסיקלי ראוי, זה כאילו שלא נאמר דבר. המסר נמצא קודם כל בסאונד (עד היום אני לא יודע את המלים לכמה שירים של הפיסטולס). הבנתי את זה גם אז, אינסטינקטיבית. שירי השלום שאהבתי היו עטופים בסאונד של אגרוף קמוץ ומכוון היטב. אבל הלל כעקרון צדקה. מה שעניין אותי ב-'אבק' היה עצם קיומו כשופר של סצנה אלטרנטיבית, קיום שכבר הבנתי שהוא שברירי, בר-חלוף ולא מובן מאליו. לפיכך, יותר משעניינו אותי התכנים עצמם, היה לי חשוב ש-'אבק' יחזיק מעמד, ולא רק זה אלא גם יתרום להרחבה, ביסוס וחיזוק של הסצנה. הבטתי ב-'אבק' דרך פריזמה של אקטיביסט. אי לכך, סברתי שכדי למצות את הפוטנציאל התשתיתי-ארגוני של הפנזין, על עורכותיו לנגוס מפרי עץ הדעת, להפנים שהמכתם פועל בתוך קונטקסט וככזה עליו להכריז על עצמו ולהגדיר את השתייכותו באופן קומוניקטיבי, בהיר ומחויב ככל האפשר.

כמובן שההתעקשות הזו שלי על הצורך במבט-על לקתה בעיוורון וצרות אופקים לא מבוטלים. לא הבנתי שהמוטיבציה שלי הייתה במידה רבה סובייקטיבית בדיוק כמו כתיבה אישית אסוציאטיבית (וככזו סתומה לאנשים עם מנעד רגשי שונה משלי בדיוק כפי שהכתיבה שלהם לא נגעה בי). לא הבנתי שמבט-על, כלומר רעיונות בנוגע למה טוב ומה רע בעולם, ואיך לחזק ולתחזק את הטוב, היו הצורה, השפה שאליה יצקתי את הרגשות שלי. יותר מזה, לא הערכתי מספיק את העובדה ש-'אבק' בהחלט ניסה לייצר מבטי על (כמו הספיישל מאת שחר שפירא בגיליון 2 על ביקורת רוק בישראל שכלל את המשפט האלמותי "מה הבעיה לקטול את ירון חדד, ירדנה ארזי או משפחת רזאל, הם במילא גמרו את הסוס"). הייתי דוגמטי מדי ולא הכרתי בערך של ניסיונות כאלה מכיוון שהם לא הופיעו ברשימת המכולת המיליטנטית שלי של מה צריך לומר בדחיפות.

למרות כל זאת, היה מרחב בו השיקו מבטי-העל של העורכות, של רוב הכותבים ושלי, לכדי קונצנזוס פנים-סצנאי: מדובר הרי בימים של אחרי התפוצצות הגראנג', של המעבר הדרמטי של נירוואנה, סוניק יות', מלווינס, מאדהאני, גרין דיי, אופספרינג, באד רליג'ן ורבים אחרים לחברות תקליטים גדולות, לראשות מצעדי הפזמונים ולתהילת עולם, מצב חדש שעורר גלי זעזוע ושידוד מערכות בסצנות השוליים בעולם כולו. אם לחזור שוב לביקורת של הלל, הדגש שלה על חשיבות המסר היה מוצדק בתקופה בה הסאונד הרועש עצמו, בסיס הפראיות הבלתי-ניתנת למשילה של הרוק, נחטף על ידי המרכז והפך מאיום מחתרתי נוהם לפיתוי צרכני למקובלים. הדי המשבר הזה ניכרים בכל עמוד ועמוד של גליונות 'אבק' השונים. אני סברתי שמכיוון שהסאונד עצמו כבר לא מספיק כדי למקם אדם בבירור בשוליים, חובה עליו ללוות את טעמו המוסיקלי בהצהרה חד-משמעית המאותתת על מיקומו שם מבחירה. זה היה הנושא של הגיליון הראשון של הפנזין שהתחלתי להוציא בעצמי בסוף 93, וזה מה שהמשכתי לנאום כמעט שנתיים אחר-כך אל מול צוות צילום משתאה של ערוץ 2 שאאוט אופ ד'ה בלו החליט להקדיש סרט תיעודי שלם לסצנת רוק השוליים. אפשר לראות בבירור עד כמה תשומת הלב הפתאומית תפסה את כל המתראיינים בהפתעה (מלבד נשרפת היו שם סייטן יואפאו, פיפל, ווטבונס, וקוקו בלוף והיתושים). כל להקה ניסחה צבע אחר של מגננה אל מול העין החודרת של המיינסטרים, והצדקה לעצם ההסכמה לקחת בכל העניין חלק. פיפל חזרו שוב ושוב על כך שאי אפשר להגדיר אותם סגנונית (יומרני אבל יש בזה משהו). סייטן יואפאו הצביעו על הצביעות שבהערצת הדיסטורשנים של ניל יאנג (שהופיע באותו זמן בישראל) אל מול האדישות לדיסטורשנים של הלהקות המקומיות. ווטבונס עשו מאמצים אקרובטיים להפגין חוסר רצון להתראיין תוך כדי שהם מתראיינים – לא מתוך פוזה, להיפך – מתוך מבוכה ובלבול ממשיים. קוקו בלופ נציגי הפריפריה היו היחידים שפשוט דיברו את אשר על ליבם ללא קשר לקונטקסט (ולעובדה שהבמאי הגיי הלביש את כולם בגופיות הומו-ארוטיות – ואין מה לומר, הם נראו מצוין). ואני הגעתי עם אג'נדה מהבית ושטחתי את תוכנית 13 הנקודות שלי לקימום סצנה אלטרנטיבית. הבעיה הייתה שמדובר היה באג'נדה מ-1993, ושמה שנתפס בזמן 'אבק' כמשבר זהות מכריע לא היה אלא רגע חולף. קורט קוביין מת, והסאונד הרועש חזר למימדיו הטבעיים ושב להגדיר את המחנות. הדינאמיקה הזו התרחשה קודם לכן סביב הפאנק, ההיפ הופ והרייב, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו חלק ממנה בזמן שקרתה, ולא היה שם אף-אחד שהיה שם קודם שיכניס אותנו לפרופורציות.

בכל אופן וכמשתמע, הקריאה שלי את הגיליון הראשון של 'אבק' היתה פוליטית ופדגוגית. ציינתי לעצמי לחיוב את ההתבטאויות החד-משמעיות של חברי פלסטיק ונוס מעל דפי הגיליון בנוגע לקשר בין שירות צבאי למזעריותה הקלינית של הסצנה האלטרנטיבית, ועלה לי הסעיף, ממש חשכו עיני, כשקראתי את הגיגיה של דנה ברשימה 'תסכול (סיפוק אלטרנטיבי)', והגעתי למשפט "כל עוד יש לך דעה זה לא משנה מהי". דנה טענה שהפרשנות הנכונה של שירים של השיימן או פאבליק אנמי לא מזיזה דבר לכאן או לכאן. היא דווקא התכוונה לומר שההבנה שזה לא משנה מתסכלת וגורמת לאדישות בעייתית, אבל אני כבר הפסקתי לקרוא בשלב זה. הסיסמה הנ"ל הייתה כמו בד אדום בשבילי, והתחלתי לגבש בראש מענה הולם. בינתיים תרמתי לגיליון השני טקסט וחצי, שלא דנים ישירות במוסיקה: אחד ביקר קודים של התנהגות קהל בהופעות והשני טען (בטקסט שאורכו 70 מלה) שתקשורת המיינסטרים משתמשת בזקני צפת כדי להדחיק חיים ללא משמעות – טיעון שבעצם מהדהד את מה שדנה אמרה שכל-כך עצבן אותי.

בינתיים התברר שלא הייתי היחיד שקרא בעיון את ההצהרות של פלסטיק ונוס על מצב האינדי בשטחים. הגיליון השני חנך את מדור המכתבים למערכת 'אינטראקציה' ובו מכתב אחד המזדהה עם הפסימיות של רונית, יורם ולירי (המתופף שהחליף את דיאמונד שלא רצה לעזוב את ישראל, ויתר גם הוא ברגע האחרון על המעבר לחו"ל ופינה את מקומו לדניאל דימיטרובסקי, המג'נון ממקדוניה), ומכתב שני, של  הסדירניק הנגבי בנימין אורן (לימים דיג'יי דיספארה ואיש מקלתקליטים), שלקח אישית את הראיון ונעלב משסבר, בטעות, שפלסטיק ונוס אומרים שאין דבר כזה חיילים שמאזינים למוסיקה מחתרתית. זה היה הסדין האדום השני שלי. לא הבחנתי בצד של התקוממותו של אורן שביטא סלידה לגיטימית של הפריפריות ממה שנתפס כטרנדיות דקדנטית של להקה תל-אביבית (ולא משנה אם היא נמלטה כל עוד נפשה בה ממגדל העמק). הסכמתי לחלוטין עם הקורלציה ששרטטו פלסטיק ונוס בין שלוש שנים של שירות חובה לחולשתה ועליבותה של הסצנה האלטרנטיבית. סברתי שגם בלי קשר לשאלה הפוליטית-פילוסופית האם צבאות נחוצים והאם צה"ל הוא צבא הגנה או לא, הזכות לחופש המצפון היא זכות יסוד. עשיתי את השיפט מהאייטיז המסיונריים כלפי חוץ לניינטיז המתמקדים פנימה בקהילה ובלייפסטייל: אי-ההסכמה בוויכוח על הצבא נפרדת מחובתו הדמוקרטית של כל ישראלי להכיר בזכות לסירוב מצפוני. באובססיביות מה, רציתי שהסצנה תוגדר כאלטרנטיבית או קונצנזואלית על בסיס יחסה לצבא.

הסדין האדום השלישי והאחרון באותו גיליון גורלי היה משפט בודד בכתבה על טכנו שפירשתי באותו אופן של תלוש-שיערות-עכשיו-שאל-שאלות-אחר-כך כימני-גזעני. מסתבר שזה היה הקש שהוביל ל-'מכתב גלוי לעורכות אבק', שהתפרסם בגיליון 3. אני חייב לומר שהופתעתי לטובה כשקראתי את הטקסט הזה שוב, עכשיו, 17 שנים מאוחר יותר. זכרתי את עצמי כיותר דוגמטי ונוקשה. המהלך של הטקסט, אם יורשה לי, חרג מקריאה פשוטה לדגל. אין ספק שבאגפים שנראו לי ייהרג ובל יעבור התעקשתי על אחדות השורה, כלומר על כך שכל הסצנה צריכה לחשוב כמוני. אבל לבו של המכתב מושתת על ניסיוני, לא לגייס את דנה וקרני, אלא לשרטט תמונה, פנטזיה, במסגרתה פועלם כפי שהוא הוא למעשה אחת מהפנים של האוטופיה אליה שאפתי. פשוט המצאתי להן הגדרה שבטית תת-תרבותית שממקמת אותן במידל ארת' האנרכיסטי שבראשי. מגלומני? מכמיר לב? חמוד? פאתטי? כל התשובות נכונות. ואם זו הייתה הפעם הראשונה שזיהיתי במבט גיקי מצועף מסדר סודי של מלאכיות אשכנזיות נופלות (ועם המלאכים הנופלים לדורותיהם הסליחה על הדוגמטיות ההטרואית) כסקטור חתרני והרבה יותר מכך – כפרח לב הזהב של האוטופיה, כשנגרי-לה של מעלה – לא הייתה זו הפעם האחרונה.

הטקסט השני שלי, תגובה למכתב המחאה של בני אורן, כוון לבן זכר ונסב על עניין הצבא ובהתאמה היה קשוח ונזפני. משעשע לציין שהפיקסיז שימשו כמקרה מבחן שביסס ויכוח פוליטי כבר אז. הויכוח בינינו נמשך בהתכתבות (של מכתבים. בדואר) שארכה שבועות ארוכים והייתה תחילתה של ידידות מופלאה ששיאה בחלוקת רצפה יחד אתו, אלון, ערן ודני בדירה בקנטיש טאון ממש מול תחנת התחתית בשותפות עם באסיסט הולנדי, זקנה הונגרייה ואימא שלה באותו קיץ אגדי ב-93 בו גם לנתי על רצפת הסלון של רונית ויורם (גם כן בקנטיש טאון) יחד עם יהודה בן-מוחה וג'מבי, ובו נסעתי לגלסטונברי יחד עם אורנה ושבט הדונגה, פגאנים שמחו נגד סלילת כבישים באתרי טבע מוכרים.

במבט לאחור אני מזהה את הנאיביות הפוליטית – לא במובן של מידת נכונות הרעיון הפציפיסטי, בוודאי שלא בעצם שאלת זכות היסוד לבחירה מצפונית והגדרת ההתגייסות כבחירה ולא כשלב התבגרות מובן מאליו או כורח מציאות סטאטי והרמטי – אלא במובן של רמת אידיאליזם שהתאפשרה על רקע תחילתו האופטימית של ממשל רבין ושיחות השלום. לרגע היה מספיק טוב, או התקיימה מספיק תקווה, בכדי שייווצר מרחב למחשבה החורגת מכיבוי שריפות הישרדותי. לרגע נראה היה שיש מקום לדרוש את המאפייה כולה, ולא רק פרוסת עוגה. זה מצחיק: כשהסאונד שלנו הפך לרגע למיינסטרים הזדעקנו, אבל כשהמסר שלנו הפך לרגע למיינסטרים (כך לפחות היה נדמה), פרחנו. בסוף נותרנו קירחים מכאן ומכאן: קוביין התאבד, רבין נרצח, השאיפה הנאצלת להגדיר שוליים מיליטנטיים בסלידה ממרכז באשר הוא התגלתה כלא יותר מסימפטום זניח בתוך תהליך של קעקוע האידיאולוגיה ההגמונית והתמסמסות הסולידריות בחברה הישראלית, והחלפתה בסקטוריאליות מפוררת ואלימה, בה כל 'סצנה' עושה רק לביתה והמרוויח היחידי הוא השוק. האוטופיזם המצפוניסטי שסדק את הסדקים הראשונים, הזעירים, בחומת הקונצנזוס, נבלע גם הוא בשיטפון עכור של מצפוניזם ימני משיחי במפה פוליטית בה השלטון חושש להגיע למצב של החזרת שטחים מאחר והוא יודע שפלוגות שלמות יתירו את רסן הציות. בעת ובעונה אחת נדמה כי אותו שלטון מנסה להתחרות בעזות הפנים הפיראטית, הדורסנית, של אותם סמנים ימניים.

הנעורים מבוזבזים על הצעירים. מה שחשבנו שאמור להוביל להרמוניה הביאנו לעברי פי פחת של כאוס ברברי. מי הזיז את האוטופיה שלי? המרכז הבזוי מולו הצגנו מתווה לצדק טוטאלי נראה היום במבט לאחור וביחס למצב הנוכחי כאוטופי בפני עצמו, שנות חיינו היפות ביותר. רבין, קלינטון וערפאת לוחצים ידיים ויורם הבר מהאוזן השלישית מציג בוטלג וידאו מטושטש של ביג בלאק בהופעה ב-'יציאת חירום' בכבלים, בין 'פרקר לואיס' ל-'זינוק לאתמול'. זה היה אז גוד אז איט גטס, מסתבר.

בזמן ובמקום ובגבולות מה שנראה כל-כך חשוב באותו רגע, המניפסטים שלי לא נפלו על אוזניים ערלות ובאותה מידה שהצביעו על מצב נשאף, גם החלו לתאר מצב שמתממש: השבטים הכירו זה בזה והחלו לשתף פעולה. כבר באותו גיליון בו פורסם המכתב הגלוי הופיע ראיון מאת יניב זך עם אחד מאדריכלי סצנת ההארדקור הפוליטי של הניינטיז, פדריקו גומז, בו אוזכרו הפנזינים האנרכיסטיים החדשים שהחלו לצאת בין 92 ל-93 ושכמובן השתדלתי לכתוב לכולם. בגיליון שאחריו, מס' 4, מופיע שרבוט בעמוד הפותח המודה לאקטיביסטים דיוויד וצ'אד על 'הגישה לפלאי הטכנולוגיה'. שיתוף פעולה לוגיסטי! מרגש. אבל אין ספק שרגע השיא של אחדות השורות היה ההופעה המשותפת של דנה, קומפלט עם לחיים ורודות ושמלה שחורה עם צווארון גדילים לבן וויקטוריאני, ועורכיהם המאותגרים סטייליסטית של הפנזינים האנרכיסטיים, דיוויד, פדריקו, סנטיאגו ואני, קומפלט עם צמות אתיופיות ופונצ'ו (!), בראיון בנושא 'שיגעון הפנזינים' במסגרת התוכנית 'יומן תרבות' באולפני הערוץ הראשון ברוממה, בהגשת יעל דן שתסרוקת הקארה בצבע פלטינה שלה האפילה על בחירות האופנה של כל שאר הנוכחים.

ברוח משבר היטשטשות גבולות השוליים והמיינסטרים שנידון למעלה, הייתה נראות בגיליון 4 לעובדה שחלק מהמשתתפים כותבים בעת ובעונה אחת לפנזינים ולעיתונות ממוסדת. יש אירוניה דקה בכך שהטקסט הרהוט והמופתי ביותר של דנה בנושא המשבר הנ"ל הופיע במקור במקומון 'כל העיר', נגזר משם והודבק בעמוד הפנימי הפותח של 'אבק'. העמידה עם רגל אחת בכל עולם, אני רוצה להאמין, הועילה לעיתונות באשר היא. ההשתפשפות בעולם האמיתי חידדה את המסרים ועוד קודם לכן כפתה מחשבה מאומצת ומחויבת יותר עליהם. מצד שני, המחתרת הקדימה את זמנה ברמת החיבור לעולם המערבי, לא רק במובן של סיקור להקות ('אבק' תרגמו לא מעט טקסטים מעיתונות המוסיקה הבריטית), אלא גם במובן של הצבעה חלוצית על מרחב פילוסופי ביקורתי שעדיין לא היה נוכח בשיח הישראלי מחוץ לאקדמיה, עולם האמנות או בכלל. בזמן שב-'הכול שקרים' החלו לתרגם את גי דבור, פתחה מי-טל הלל רשימה על ריצ'ארד אייצ' קירק בציטוט של פוקו. המודעות העצמית המתפתחת של הסצנה התבטאה באיתות קטוע ראשון של פרספקטיבה היסטורית, בצורת טקסט קצרצר ומוזר של מוטי שהרבני המביט בזעם אחורה אל 1986.

כנראה שבשלב זה נחה עליי דעתי מספיק בכדי שארשה לעצמי להתגלגל מצחוק מהכתבה של דנה על שונן נייף (אני מוכן להתערב שזה הטקסט היחיד בהיסטוריה שמזכיר גם את כוכבת 'בצל ירוק' מלוכסנת העיניים רחלי חיים, וגם יחמורים) וכדי שאתפנה לכתבת המוסיקה הראשונה שלי ב-'אבק', שהתמקדה בפוגאזי (וזה הרגע להתנצל באיחור מה על קומץ שגיאות עובדתיות, בעיקר ההכרזה שדיסקורד, הלייבל של סולן פוגאזי איאן מקאיי, הוקם ב-88 ולא ב-80). כמובן שאחת ההצדקות לסיקור הייתה העובדה שאתיקת העבודה של פוגאזי שימשה מודל ברור וחד של אלטרנטיביות מתוך בחירה שממשיכה את "מה שהייתה סצנת הנויז של סיאטל לפני חציית הקווים של נירוואנה". יחד עם זאת הדגשתי ש-"ההתעסקות שלהם בבעיות פוליטיות לעולם אינה בריחה מהמבט פנימה". תרגומי חלקים משירים של פוגאזי היו מסורבלים מספיק כדי להפוך את הפיוטיות המקורית שלהם לקריפטית וסתומה עוד יותר, מה ששיווה לטקסט נופך שאיכשהו דמה לסגנון האישי-אסוציאטיבי שתמיד בלבל אותי.

בגיליון 5 לא השתתפתי. אני זוכר במטושטש שזה העציב אותי, אבל אני לא זוכר מה היתה הסיבה להיעדרותי. יכול להיות שלראשונה בחיי פשוט הייתי עסוק מדי.

משפט הפרידה שלי מ-'אבק', אפוא, היה השורה האחרונה מתוך שיר של פוגאזי עמו חתמתי את הרשימה הנ"ל: "הכלים, הם יונפו, אבל אנחנו לא נוכרע ארצה".



מי הזיז את האוטופיה שלי? על אפר ואבק כוכבים / אבי פיטשון: נכתבה תגובה אחת

  1. רם כתב\ה,

    מעולה! אתם צריכים להיות מאד גאים בעצמכם. כיף שזה נסרק והועלה הנה.

כתבו לנו תגובה







תודות:
לגיא כהן על הסריקות ולכותבי ומשתתפי אבק לדורותיהם