דפי A4, שדכן סיכות / דנה קסלר

לחובבי אינדי (או מוסיקה אלטרנטיבית, כמו שקראו לזה אז) בתחילת הניינטיז לא היה קל. אינטרנט עוד לא היה ומקורות המידע היחידים שלנו על מוסיקה היו ביקורות במקומונים, התכנית "120 דקות" ב-MTV, מוכרים בחנויות תקליטים וגליונות "מלודי מייקר" ו"אן.אם.אי" שהגיעו לאוזן השלישית באיחור ניכר. רצינו לקרוא על מוסיקה וגם היה לנו מה להגיד בנושא. אז אני וחברה שלי, קרני בן-יהודה, החלטנו לפתוח עיתון. למעשה החלטנו לפתוח פנזין, אלא שאז עוד לא ידענו שככה קוראים לזה. את המושג "פנזין" שמענו לראשונה כשמישהו כתב באחד המקומונים ששתי תלמידות י"ב מעירוני ד' פתחו פנזין.

המודל היחידי שהיה לנו הוא "נייר" – פנזין שמוטי שהרבני הוציא כמה שנים קודם לכן – ואולי נתקלנו גם באיזה גליון של "חמור" של קובי אור. בתור מעריצות ותיקות של נושאי המגבעת היינו מיודדות עם מוטי שהרבני, והוא נתן לנו כמה טיפים ובעיקר שקית מלאה בלטראסטים ישנים שנשארו לו מתקופת "נייר". מצוידות במכונת כתיבה, דבק, מספריים וכמות מכובדת של לטראסטים יצאנו לדרך. עוד לא היה אז פוטושופ. ובאשר לייצור עצמו: קרוב משפחה של קרני סיפק לנו גישה בחינם למכונת זירוקס במשרד שלו באישון ליל.

בשל יומרה להוציא עיתון אמיתי, החלטנו שאנחנו צריכות עוד כתבים, מלבד קומץ החברים שהתנדבו לכתוב. פרסמנו מודעה בשער האחורי של "העיר" ותלינו עוד אחת באוזן השלישית בשנקין. מכיוון שעוד לא היה אימייל ולא רצינו לפרסם את הכתובת של ההורים, החלטנו לשכור תא דואר בסניף הדואר של בבלי – אליו היו הכתבים הפוטנציאליים מוזמנים לכתוב. בדיעבד התברר שאת התא הסמוך לשלנו, באותו סניף ממש, שכר שכן שלי שהוציא פנזין סרטי אימה וסנאף בעילום שם.

למרבה ההפתעה קיבלנו כמה מכתבים מאנשים שרצו לכתוב לעיתון שלנו, ואפילו אנשים ממש מגניבים. אחד מהם סיפר שהוא גר בלונדון ויכול לכתוב ביקורות על הופעות – הבנאדם גר בלונדון! בזמנו אני רק חלמתי לבקר בלונדון!! ואחר סיפר שהוא עובד באוזן השלישית בחיפה – אלוהים אדירים, מבחינתנו מוכר בחנות תקליטים היה חצי אלוהים!! אחרי שיצא הגליון הראשון הצטרפו עוד כתבים, איתם תקשרנו בעיקר במכתבים. כמה מהם הפכו לחברים טובים, אחרים מעולם לא ראיתי. אולי זה הזמן לחפש אותם בפייסבוק.

אני לא זוכרת כמה זמן עבדנו על הגליון הראשון, אבל ב- 26.11.1992 הוא יצא. הפצנו אותו בעצמנו בחנויות תקליטים וכדי להחזיר הוצאות (דפי A4, שדכן סיכות, השכרת תא דואר…) החלטנו לגבות עליו 3 שקלים. ואנשים שילמו!

על שער הגליון הראשון התנוססו פלסטיק ונוס (שהופתעו מאוד כשהצלמת שבאה לצלם אותם הייתה תיכוניסטית – אלמה, חברה שלנו מהכיתה) ובתוך הגליון פורסם ראיון פרידה חגיגי לקראת עזיבתם את הארץ ונסיעתם לנסות את מזלם בלונדון. את הראיון ערך שחר שפירא שהיה קצת יותר מבוגר מאיתנו ונראה רציני כזה, מה שהציל אותנו ממבוכה מוחלטת. עד כמה שזכור לי, אף מקומון לא ראה לנכון לקיים ראיון פרידה עם פלסטיק ונוס – עובדה לא פחות משערורייתית. מזל שהיה אותנו.

בהופעת הפרידה של פלסטיק ונוס ברוקסן ניגשה אלי רונית ברגמן והודתה לי על הכתבה. לא הבנתי מאיפה היא יודעת מי אני וכמעט התעלפתי מהתרגשות. בכלל, בזכות "אבק" פתאום כל מיני אנשים קוליים שהערצתי התחילו לדבר איתי. הרגשתי כמו בסרט נעורים של ג'ון יוז – פתאום החיים שלי השתנו. והאמת שבלי "אבק" ספק אם החיים שלי היום היו נראים כמו שהם נראים.



דפי A4, שדכן סיכות / דנה קסלר: נכתבו 2 תגובות

  1. יקי כתב\ה,

    יוזמה ברוכה כל הכבוד

  2. סיון שדמון כתב\ה,

    איזה כיף שהעליתם את זה לרשת. בתור נער קיבוצניק שעולה לרגל (לאוזן בעצם) שלוש פעמים בשנה אני זוכר את "נייר" אבל לא את "אבק".
    הקטע עם התיבות דואר קורע.

כתבו לנו תגובה







תודות:
לגיא כהן על הסריקות ולכותבי ומשתתפי אבק לדורותיהם