אבק

לחובבי אינדי (או מוסיקה אלטרנטיבית, כמו שקראו לזה אז) בתחילת הניינטיז לא היה קל. אינטרנט עוד לא היה ומקורות המידע היחידים שלנו על מוסיקה היו ביקורות במקומונים, התכנית "120 דקות" ב-MTV, מוכרים בחנויות תקליטים וגליונות "מלודי מייקר" ו"אן.אם.אי" שהגיעו לאוזן השלישית באיחור ניכר. רצינו לקרוא על מוסיקה וגם היה לנו מה להגיד בנושא. אז אני וחברה שלי, קרני בן-יהודה, החלטנו לפתוח עיתון. למעשה החלטנו לפתוח פנזין, אלא שאז עוד לא ידענו שככה קוראים לזה. את המושג "פנזין" שמענו לראשונה כשמישהו כתב באחד המקומונים ששתי תלמידות י"ב מעירוני ד' פתחו פנזין.

המשך

כשקראתי לפני כמה שנים את 'דאנס אופ דייז', הספר המרגש על סצנת הפאנק וההארדקור של וושינגטון דיסי, לא יכולתי להימנע מלחוש תסכול. חשבתי על הסצנה האלטרנטיבית הישראלית של תחילת ואמצע שנות התשעים, ועל כך שאם אותן להקות בדיוק היו פועלות באמריקה ולא במזרח התיכון, היה להן מרחב פעולה גדול יותר להופיע, להקליט ולזכות בהכרה. הרגיזה אותי המחשבה שבישראל פעלו (וממשיכות לפעול) להקות שמעולם לא זכו להד המגיע להן (כן גם הלהקות שלי!), שאם היו אמריקאיות או בריטיות, היו נוטלות חלק בשיח ההשראה העולמי ומופיעות ברשימת ההשפעות של מוסיקאים בכל מקום. מצד שני, תמיד יכולתי להכיר בחן הייחודי של יצירה במקום בו היא חלוצית וחדשה ותמיד חשתי לוקאל-פטריוטיזם לסצנה הישראלית. גם היום, עשר שנים אחרי שעזבתי את ישראל, שזה אומר דרשני.

המשך